בימים האחרונים של שנת תשע"ה, מעלים עיתונאים וכותבים רבים את סיכומם לשנה שחלפה, גם אישי ציבור לא טומנים את ידם במקלדת, ומשתפים בחוויותיהם ותובנותיהם המחכימות. במסגרת חשבון נפש אלולי או אולי בעיתוי אקראי, בוחר שר החינוך לשעבר, איש השמאל יוסי שריד לבחון מחדש את יחסו למדינת ישראל ומספר על אהבתו המתערערת למולדת.

במאמר שפרסם היום בעיתון "הארץ" כתב שריד: "אני כבר לא אוהב אותך, מולדת; זאת כבר לא "הארץ שלי". מצדי, את יכולה לזעוק או לשתוק — תעשי מה שאת רוצה — ארץ לא אהובה. את מקום האהבה ממלאת עכשיו הבושה. אני מתבייש, סימן שעדיין אכפת לי, עדיין כואב, אבל פחות. תראי איך את נראית ארצנו הקטנטונת, ארצנו הקטנונית".

הוא מתייחס למגוון נושאים אקטואליים, שלא עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו: "אני מתבייש במדינה, שרואה בכל סמרטוט — דגל. שמוכנה להיהרג על סמליה, ולא מוכנה למסור את הנפש על ערכיה. אני מתבייש במדינה־זרה־לי, שמוכרת נשק לכל רוצח עם בעבור בצע כסף שחור; מי יודע כמה פליטים נסים כרגע על נפשם מפני רובה ישראלי טהור. אני מתבייש במדינה שמתקשה למנות מפכ"ל או רמטכ"ל, כאילו אין בה אנשים. ואת הממנים, הייתם ממנים?".

"אני מתבייש במדינה, ששולחת את חייליה ללכוד ילד, להכות ילדה. גם אני, כאבא, הייתי נושך את ידה. אני מתבייש במדינה, שדמיה צועקים בכפר דומא ושופכי־דמים חופשיים בירושלים. במקומם, עוצרים כאן רעבים שגונבים סימילאק לתינוק, ואותם מעמידים לדין. היא עדיין טוענת לכתר "דמוקרטית" — אף שברונים שודדי מס וגז מושלים בה — אך היא כבר מזמן לא "יהודית"; מה לי ולה, מה לה וליהודי כמוני".

במאמרו מעלה שריד את סוגיית הפליטים, ומעביר ביקורת נוקבת על הציבוריות הישראלית שלא מוכנה להטות כתף למאמץ העולמי ולהטות אוןזן לסבל האנושי שעוברים הפליטים. אחרי ציטוט מארגוני סיוע על מקרים קשים שטופלו על ידם, כותב שריד "הקנצלרית, אנגלה מרקל, הודיעה ש"גרמניה לא תגביל את מספר הפליטים שייכנסו לתוכה. אין גבולות לזכות המקלט הפוליטי". פתאום הם נשמעים שם כמו יהודים, וכאן נשמעים כמו גרמנים".